אני זוכרת את התקופה סמוך לאבחון האוטיזם של בתי: ניסינו לעטוף אותה בטיפול מייטיב ומקדם, ובמקביל- היינו צמאים לטכניקות מעשיות לתקשר איתה ולהבין אותה. מבלי להכיר את ילדכם הספציפי אתן לכם טיפ שהיה מאוד עוזר לי באותם זמנים. יתכן והטיפ יתאים גם למשפחתכם.
לכל ילדה וילדה יש משחקים תחושתיים שמסבים להם הנאה (דגדוג, הנפה באוויר, שירי אצבעות או מסאז׳).
דגדגו (לשם הדוגמא) את ילדכם, תהנו ותצחקו ביחד. בכל דקה או שתיים עצרו והשהו את הדגדוג. ילדכם בוודאי ירצה שתמשיכו את הפעילות הכיפיית. אתם יכולים להמשיך באחת משתי הדרכים:
- כדי לעודד אותו לדבר, תתנו לו מודל של המילה ״לדגדג״ בכל רם וברור. גם אם הוא לא יודע לדבר, כל קול שהוא יפיק, דגדגו אותו לדקה או שניים בהנאה. זהו הבסיס הראשוני לחוויה ששפה זה שימושי וכיף.
- כנסו לשדה הראיה שלו, ברגע שיהיה קשר עין, אפילו אם זה לא היה מכוון מצידו, המשיכו לדגדג. זה התחלה של ההבנה שהוא צריך לבקש ממישהו, מאדם כדי שמשהו יקרה.
מה ההבדל בין משחק תחושתי שמפיק הנאה משותפת למה שתיארתי? הרצף של הפסקת הכיף- דרישה לקשר עין או שפה- החזרה של הכיף יוצר את החוויה שצריך לתקשר לאחר, למיינד של האחר מה אני רוצה, ואז הוא מבין וממשיך.
לילד בתפקוד יותר גבוה אפשר לדרוש דברים אחרים בהפסקות הללו- מלות יחס, פעלים, אברי גוף.- על כך הפעם אחרת.
